פרק 22 / גלית פרידמן נוי / מעריכת דין למותג נעליים מצליח

לפעמים מחליטים להתחיל מחדש, לעזוב את המוכר והידוע ולפנות לדרך שונה ואחרת. להתחיל מחדש זה תמיד מאתגר, על אחת כמה וכמה כשהדבר קורה בגיל 45 ומצריך גם למידה של עולם תוכן שונה מהמקצוע בו עסקת שני עשורים. שינויי כזה מצריך למידה רבה ופיתוח של מיומנויות חדשות, ועלול ליצר חשש ממפגש עם הלא נודע ולעורר שדים רדומים, או מאידך, ליצר תחושת התחדשות, פריצת גבולות ותשוקה מחודשת.

כשגלית פרידמן נוי האורחת שלי בפרק החדש בפודקאסט, עברה מעריכת דין וטיפול בתיקי גירושין לתחום עיצוב הנעליים היא חשה סוג של הקלה. יציאה ממקום קשה של סכסוכים ומאבקים, לעולם יפה שעושה טוב ונעים. מבחינתה זה היה נהדר לשים בצד 20 שנות קרירה כעורכת דין ולפנות לעולמות העיצוב. הגישה החיובית והבשלות האישית אפשרו לה לשמור על אופטימיות והתלהבות גם נוכח אתגרים רבים וכישלונות שהופיעו במהלך הדרך העסקית

החדשה. ענף יצור ועיצוב הנעליים בישראל, ששגשג בעבר, נמצא כיום בסטגנציה וכל מפעלי הנעליים שהיו בישראל נסגרו עד האחרון שבהם!. גלית נכנסה לתחום מאתגר זה ובנתה צעד אחר צעד את מותג הנעליים אמריה- AMRIA והצליחה להגיע להרבה לקוחות, לחנויות בוטיק ולבבות של נשים שכבר נשבו בקסמו של המותג. להאזנה-

ספוטיפי- https://bit.ly/3jtwHZ2

אפל- https://bit.ly/3hZXgEO

גוגל- https://bit.ly/2RkzmGk

אתר טלי לבינגר- https://bit.ly/3G78ZcC

 

 

 

תספרי קצת על הרקע שלך- איפה גדלת? האם כילדה ונערה בלטת או אהבת את תחום האופנה? מה בחרת ללמוד באוניברסיטה? מדוע בחרת בתחום הזה

אני גלית בת 50. נשואה ואם לשלוש בנות. גרה בחופית. אנחנו מגדלים סוסים (בעלי – הידוע בכינוי מגשים החלומות הפרטי שלי, רוכש את בעלי החיים ואני המטפלת של גן החיות), כלבים, וחתולי רחוב.

גדלתי בקריות, נולדתי בקרית ים ולאחר מכן בקרית חיים, עד הצבא. ילדות של פעם. הורים צעירים (שהיו דור שני להורים ניצולי שואה, ממש ילדים למשפחות שניות). מלא חברות, אח אחד והורים מאוד מאוד אוהבים. מאז ומעולם אהבתי בגדים, סמרטוטים כמו שאמא שלי כנתה. עבדתי מגיל צעיר, מאוד כדי לרכוש לעצמי מותגים. אז זה היה בנטון. ונעליים, מטורפת על סניקרס. היו לי עשרות זוגות. הכי משוגעות שיש.  תמיד היתה לי אמירה שלי באונה, אני חושבת. גילחתי בגיל 17 את כל הראש והשארתי פוני. אמא שלי כמעט הרגה אותי. קצת מרדנית, תלמידה טובה בסהכ. לא סמים אבל לגמרי בורחת מידי פעם עם חבר שהיה גדול ממני בשבע שנים.

כנערה אהבתי לכתוב, ולדבר... בעיקר להתווכח. לדחות מבחנים, לרבי עם המורים... איך שהוא ידעתי שארצה ללמוד משפטים. שירתתי בצבא כמדריכת חיר ובמהלך השנה השניה, אבי שכנראה חשש מאוד שאטוס ליטול אחרי צבא שכנע אותי ללמד משפטים באנגליה. שבועיים בלבד אחרי השחרור טסתי, בקושי בת 20. בדיעבד, הייתי עושה דברים אחרת, קוד מטיילת וכו, מאידך הרווחתי את המגשים.

 

עריכת דין- כמה זמן היית עורכת דין? במה עסקת? מה אהבת במקצוע הזה? ומה פחות

עסקתי במקצועי כעורכת דין כעשרים שנים, קרוב לעשור הייתי שכירה ולאחר מכן שותפה במשרד שעסק במעמד אישי. אהבתי, אז, את העבודה. דיני נפשות. בעשור הזה נולדו בנותיי הגדולות, עמית ואריאל. אחרי עשור, לקחתי פסק זמן ופניתי ללימודים, קורסים שונים והתחלתי את התואר השני. במקביל עבדתי במפעל המשפחתי. אחרי כמה שנים, המגשים שכנע אותי לחזור למקצוע ולעבוד איתו. עוד שבע שנים, חלפו, במה שהתחיל בבואי תכתבי לי קצת סיכומי, ערעור וכאלה....

בגיל 45 הרגשתי ששבעתי. דורון במקביל העתיק יחד עם שותפו אתכל הפעילות לתא, והתמזג עם משרד נוסף והמשך העבודה היה תלוי בנסיעות יומיות לתא. זה שבר אותי. גם לעבוד במקצוע שהיה כבר שנוא עלי וגם לסבול שעתיים בפקקים,

ואז דורון הציע שאלך לעבוד כקניינית. אני כמובן מאוד פיקפקתי, בת 45 מגיל 23 עורכת דין, אז עם שני תארים ותזה להגשה כחלק ממה שקיוותי שיהיה הדוקטורט שלי.

באותה תקופה הבנות למדו בביה"ס הדמוקרטי, ואמא של אחת הבנות היא בעלת רשת חנויות אופנה. שינעתי אותה שהיא צריכה קניינית, בהתנדבות, בהתחלה עבדתי במקביל חצי שבוע כעורכת דין וחצי בקניינות. דרכה בעצם הגעתי לעולם הנעליים. כחלק מהמוצרים שהיו בחנות , היו גם נעליים, קולקצייה מאוד קטנה שהיא עיצבה וייצרה. בתחום הזה היא נתנה לי יחסית חופש ואצלה עיצבתי יחד איתה שתי קולקצייות נעליים, למדתי על העורות על האימומים וכאן היה הבסיס שלי לעולם הנעליים.

אחרי מספר חודשים כאשר עזבתי לחלוטין את עיסוקי כעורכת דין,  רציתי כבר לעבוד במשרדה מלאה בקניינות, אותה אמא אצלה עבדתי, אמרה שאין לה יכולת לשלם לי, והיא הציעה שאעצב נעליים.

זה כמובן נשמע לי מופרך אבל אמרתי לעצמי ננסה. באותה תקופה עשיתי כמה הסכמי גירושין, ואני זוכרת ששכר הטרחה של תיק אחד הוקדש כולו לייצור הקולקצייה הראשונה שכללה 4 דגמים של סנדלים שטוחים. בסגנון גריק סנדל היום.

 

 

מתי החלטת לעזור את עולם עריכת הדין? ומה חווית כשקיבלת את ההחלטה הזאת? האם מיד ידעת במה את הולכת לעסוק ולאן פנייך מועדות? האם היה סוג של משבר זהות? מחשבות כמו- מי אני אם אני לא עורכת דין? איך קיבלו את השינויי הזה הסובבים אותך (בן זוג, הורים, חברות, הבנות)? איך זה מרגיש שעוזבים את המוכר והידוע ועוברים לתחום חדש ולא מוכר

אני חייבת לומר שאת הרוח הגבית נתן לי המגשים ומכאן שמו. הוא לא מבין דבר באופנה אבל מספיק אוהב אותי כנראה בשביל לומר לי, תגשמי לעצמך חלומות. אל תדאגי לפרנסה אני כאן. בעיני זה מופלא. אני יודעת מאיזה עיסוק הוא מגיע, כמה הוא תובעני וקשה. יש שיאמרו מסוכן. אף אחד לא עזר לנו, כל מה שיש לנו הושג בעשר אצבעות של כל אחד מאתנו.

אז ייצרתי אבל לא באמת ידעתי מה לעשות עם זה. שהרי אני לא קרובה אפילו לתחום. מגין 24 אני עורכת דין. מי לי ולאופנה. חברה טובה, בשם נעה שהקימה באותה תקופה מיזם אופנה מופלא שנקרא שמועה, חנו שפועלת על בסיס שבוע בחודש ואגדת בתוכה מעצבים, הבטיחה לי שהיא תתן מקום לסנדלים וכך היה.  החנות שהחלה את דרכה בכפר ויתקין, סמוך לביתי הציגה בין יתר מרכולתה את הסנדלים. ואפילו מכרה . התנאי שלי היה שנעה לא תספר מי עומד מאחורי המותג. מאוד מאוד חששתי מתגובות של אנשים. שהרי כולם מכירים אותי כעורת דין מה פתאום מעצבת. עבורי זה ממש היה באיזו זכות את מכנה את עצמך מעצבת.

ובאת איזה אחהצ ישבתי אצל חברה, והגיעה חברה שלישית שמספרת  על סנדלים מדהימים שיש אצל נעה.... מלבי לדעת שאני מאחורי.

ככה התחילה אמריה. ברקע היו ועדיין שתי חברותיי הטובות, עדח, שהיא כמוני עורכת דין, והיא עומדת מאחורי השם (שמורכב משמות בנותיי), ומאחורי העניינים המשפטיים של אמריה, ומירב, שהיא מעצבת, ואתן מכירות,  והיא נותנת לי הרבה אינפוטים על העיצובים גם בצבעים ועיצובים, וגם מהמקום של הפרקטיקה,

 

נעלים- מה לך ולזה? למה בחרת בעיצוב נעליים דווקא מבין כל האפשרויות

התגלגלתי, ממש כך, לא בטוחה שאם הייתי יודעתבמה זה כרוך הייתי באמת מגיעה לשם.

 

מה אפיין את השנתיים הראשונות של בניית המותג אמריה? איזה מותג החלטת לבנות (איכות, מחיר, מיצוב)? אילו אתגרים היו לך בתחילת הדרך? איך התמודדת עם העובדה שאת לא מעצבת נעליים, לא למדת עיצוב ואת לא מכירה את השוק? מה למדת על התחום הזה בארץ? במי נעזרת בכדי להתקדם ולהתמקצע?

ואווו היה קשוח. עבורי קשוח עד היום. מכל הבחינות.

קודם כל לא הכרתי כלום. אחרי שעשיתי את הקולקצייה הראשונה וייצרתי אותה בחברון כי זה היה הדבר היחידה שהכרתי, עדי חברתי גילתה על יריד שפוני. שם הכרתי חברה מעצבת  נעליים והיא שלחה אותי לגל שוקרון, שהעבירה באותה עת קורס לעיצוב נעליים. דרך גל הכרתי את  אודי שפיגל שהיה היצרן הראשון שלי ועבר איתי ימים כלילות של שאלות ולימד אותי את הבסיס. במקביל נסעתי לאיטליה לתערכוה. הכרתי יצרנים ונסעתי שוב לבד. עברתי ממקום למקום, במפעלים של אימומים, עקבים (עם חלקם אני עובדת עד היום), ושאלתי המון. כל הזמן. למדתי. עד היום זה חלק עיקרי אצלי. דרך אודי הכרתי את שי שהיה יצרן הסוליות שלי, וגם אותו שאלתי וחקרתי.

אחרי שני באוניברסיטה מעולם לא למדתי נעליים. הפכתי אוטודידקטית וזה היה נעים לי מאוד. עד היום לא למדתי למעשה באופן מסודר ואני מעשירה את עצמי בקורסים והרצאות.

הייתי כל כך חסרת ידע ולא רק בתחום עיצוב וייצור הנעליים אלא גם בכל מה שמקיף את התעשיה הזו. לא היה לי פייסבוק ולא אינסטגרם שלא לדבר על אתר. למדתי לאט לאט לדבר בשפה חדשה. וזה היה הכיף הכי גדול שלי. נסיתי, ומי שמכיר אותי ידוע שזה לא פשוט עבורי, לקחת אוויר ולהנות מהדרך. 

אני חושבת שגם את נכנסת לחיי אחרי שנה או שנתים וחלק ניכר מההצלחה, או יותר נכון מההתקדמות של אמריה אני זוקפת לך. אני באמת חושבת שבכדי שדבר כזה יקרה צריך הרבה מאוד אנשים שיתמכו בו. זה לא יכול לקרות רק אם אני שם.

יש הרה מאוד אנשים שלוקחים חלק בזה. החל מהבית, חברות ואנשי המקצוע.

 

 

מתי התחילו להגיע פריצות הדרך בעסק? אילו פעולות שיווקיות עזרו לך בכדי להגיע ללקוחות הרלוונטיים? באילו דרכי שיווק בחרת? ומה היה אפקטיבי עבורך

אני לא מאמינה בפריצה. וזה מצחיק כי זה היה החלום שלי. שמישהו יגלה אותי והכל יתפוצץ. וזה ממש לא קרה. בדרך למדתי שבעבודה קשה מאוד, את מגלה אט אט את קהל הלקוחות.

אני יודעת שבכל מכירה אני חושפת את אמריה למישהי חדשה. אני מאמינה שאם הנעליים  שלי יהיו לה נוחות, ואת העיצוב היא מן הסתם אוהבת , היא תחזור.

אני מנסה לבנות איזו שהיא קהילה סביב הנעליים. לתת ערך. כי הרי לא באמת מדובר בנעליים בלבד. מדובר בנשי כמוני. שמספרות את הסיפור שלי. בדכ הבנות שירכשו אמריה גם ישאלו אותי מהיכן הבגדים שהיו בצילומים, אני מנס ליצור משהו עגול שלם.

לגבי אפיקי מכירה אני מאמינה שצריך הכל. אני אולי חלשה בחלק אבל גם חנותפיזית, גם רשתות, גם ממומן, גם מדיה גם בלוגריות הכל. גם חנויות. ירידים, פופאפים. לא לוותר על כלום.

כמו רשת עכביש שתווים שצריכה לכסות כמה שיותר.

 

ספרי קצת על ההחלטה לעבור למפעל חדש, וכיצד מצאת את המפעל בו את עובדת כיום? איזה יתרונות יש למהלך הזה עבורך ועבור המותג? ואילו חסרונות

בקרונה סגר היצרן הראשון שלי את המפעל. דבר שאילץ אותי לעבור ליצרן אחר בתל אביב.זמן קצא לאחר מכן סגר היצרן של הסוליות. זה דחף אותי להעתיק את הייצור לחול. אני אציין שעוד לפני הקורונה נסעתי ובדקתי מפעלים באיטליה ובתורכיה. אבל המחירים שביקשו ממני היו מאוד מאוד גבוהים. בקורונה, חזר אלי אחד היצרנים שמאוד רציי לעבוד אצלו והציע שנתחיל בתנאים נוחים יותר. ההחלטה שלי לעבור נבעה בין היתר ממצב התעשייה הקשה בארץ. מכונות שנות מאוד, מיעוט אפשרויות בפן העיצובי, מיעוט יצרנים. קשה מאוד לדעתי לייצר היום בארץ. גם אם מביאים את כל חומרי הגלם. הייצור עצמו בעייתי, ומאוד מיושן.

 

מוטיבציה ונחישות אלו שתי תכונות שמאוד מאפיינות אותך, מאיפה מגיעה המוטיבציה הגבוהה? מה עוזר לך לשמור על רמה גבוהה של אנרגטיות ונחישות? מה מעורר אצלך את המוטיבציה? ומה את אומרת לעצמך שעוזר לך להמשיך לדחוף קדימה כשישנן כישלונות ואכזבות? יש לך מאנטרה מסויימת? נקודות כוח או כל דבר אחר שעוזר לך לשמור על מוטיבציה והנחישות

כמו שאמרתי אני לא מאמינה בפריצה, או לפחות זה לא קרה אצלי. הבנתי די מהר שרק עבודה קשה תקדם את אמריה.  עקב בצד אגודל. ממש כך. היו ועדיין יש המון נקודות משבר. זה מאוד קשה להנל עסק של מסחר. אני מכירה את עולם העצמאות, עבדתי כעורכת דין עצמאית, אבל ההתעסקות עם מלאי וייצור, התלות באנשים אחרים יכולה להטריף אותי.  יש חלקים שלמים באמריה שאין לי שליטה עליהם. בנוגע לאמביציה, כזו גם, כך גם הייתי כעורכת דין. עבדתי תמיד מצאת החמה. עד מספר שהיא זוכרת  אותי  עם עמית שהיתה בת חצי שנה בגן שעשועים מדברת בטלפון עם לקוחות.

אני תחרותית מאוד, נגד עצמי, גלית נגד גלית. כמובן שהאתגרים שאת מציבה בפני גם הם דוחפים אותי. אני רוצה לטורף את  החיים, האמתשהיום בעיקר דרך אמריה. הבנות הגדולות שלי לא בבית, הן חיילות ואני מאוד מאוד נהנית לראות מהצד מה הן הופכות להיות ולתת תמיכה והכוונה שצריך. אביה בת 16 והיא בבית ואנחנו מלמדים ותומכים. אבל יש לה מן הסתם עולמות משלה והיא פחות ופחות זקוקה לנו ביומיום. דורון שותף במשרד מאוד מצליח בתחום הפלילי ומנהל חיים מלאים. כך שאני היום פנויה לאמריה. אני יכול לחלום אמריה 24/7.

כשיש אכזבות אני חופרת לעדי ומירב. הן מרימות אותי. מגיעלהן הרבה מאוד קרדיט על הדרך של אמריה.

  

מה התוכניות של אמריה להמשך? פה המקום לספר על החנות החדשה, המיקום ומטרות אחרות.

התוכניות, יש לי המון. את מרסנת ומתעדפת אותן. החנות החדשה היר כמובן חלק אבל החלום האמיתי שלי הוא לצאת לחול.

אמריה פונה לקהל חדש בעיני. נשים כמוני בגילאי 45 וצפונה, שהן לקראת סיום גידול ילדים, בשיאן, עובדות, מנהלות  חיי חברה, עוסקות בספורט, פעילות ורוצות להראות טוב, מלבי לוותר על הנוחות. אני חושבת שזה קהל שקצת נזנח. נשים שהן בשיאן, בעלות יכולת כלכלית, שמוכנות ורוצות להשקיע בעצמן,  אחרי שסיימו לבנות בית, לקנות לילדים, והן פנויות סוף סוף לעסוק בעצמן.

 

https://amriashoes.com/